הורים שואלים – היועצת רחל לוי עונה
בתי בת חמש. הייתה לי שיחה עם הגננת שהגדירה שלביתי יש בעיה. “קשה לה להתמודד עם מצבים”. אם חוטפים לה בגן משחק או מחטיפים לה, היא בוכה מאוד לפרק זמן ארוך ובנוסף קשה לה ליזום משחק עם ילדים אחרים. לדעתה, זו הסיבה שהילדה כל היום מתלוננת בפניה ואומרת “אף אחד לא משחק איתי”. שוחחתי עם הילדה על כך ואני מאוד מנסה לחזק אותה ולהנחות אותה ליזום משחק עם החברים בגן, מצד שני אני לא רוצה לדוש בכך ולעורר בה רחמים עצמיים. כמו כן עלי לציין שבחוג המשפחה, עם בני דודים שלה, אין לה בעיה כזו. כיצד עלי לפעול?
רחל לוי מייעצת כיצד להגיב ומה לעשות כשהגננת “מתלוננת”
לא בכל מקרה ולא בכל מצב, כדאי להתערב בבית על “בעיות” או קשיים שיש לגננת בגן.
כדאי לבדוק, האם קשה לילדה גם בבית “להתמודד עם מצבים”? את מציינת שבחוג המשפחה אין כל קושי שכזה והילדה מסתדרת ומשחקת יפה ולכן יתכן שהקושי הוא רק בגן. במצב זה כדאי לבחון מהם הכלים שבהם הגננת משתמשת כדי לעודד את הילדה לשחק עם חברים. סביר להניח שאם לגננת אין יכולת להתמודד עם בעיות בגן (כמו חטיפות של משחקים או אם “מחטיפים לה”) לילדה “נותר” רק לבוא ולהתלונן בפניה שלא משחקים אתה או לחילופין לבכות כשמציקים לה.
ישנם מצבים בהם ילדים בני שנתיים ומעלה (עד גיל 18 לערך) אינם יודעים להתמודד עם מצבים, אלא אם מלמדים אותם להתמודד ! סביר להניח ששינוי בהתייחסות ובתגובות של הגננת כלפי הילדה יובילו לשינוי בהתנהגות של הילדה בגן. היא עדין קטנה מידי בכדי לדעת להתמודד בעצמה (זה לוקח כמה שנים של צבירת ניסיון).
בגילאים הללו לא ניתן לגרום לילד “ליזום” משחק עם חברים אחרים אלא זו צריכה להיות יוזמה שלו ומוכנות נפשית לעשות זאת. זהו גיל שבו הילדים לומדים דרך התנסות. ככל שתשחק יותר עם ילדים כך תגבש לעצמה יכולות חברתיות.
לסיכום: חשוב לעשות הפרדה מוחלטת בין ההתנהלות בגן (שם הגננת צריכה לקחת פיקוד ולהגיב בהתאם) ובין ההתנהלות בבית (שם רק לנו, ההורים, יש שליטה על הלמידה והחינוך). הילדה צודקת ! כאשר לוקחים לילד משחק או כאשר “מחטיפים לו”, סביר להניח שהוא יבכה/יכעס/יצעק ואפילו לפרקי זמן ארוכים. זה לגיטימי לבכות בכאלו מצבים וכאן חשוב לעודד ולהכיל את הכעס והתסכול.